Happy Passover - חג פסח שמח

[Tslil - tslil]

Happy Passover - :)

 

When it's spring, I begin to frown at some of the tiles inside of the cabinets under the beds. "Soon the Passover", I mutter to myself and sigh.

"It's almost Passover, I go back," waiting for me more work than one person can do ... " Then I sigh again, dramatically.

I did not notice at all that my son is listening, until I heard him say, "Well, at least we are no longer in Egypt. Right, Mom?"

I looked at him a moment, ashamed of what he heard. Passover will soon arrive and I completely missed the point.

When I was his age, before I realized Reply Icon cleaning and shopping, Passover was a wonderful time. The house was bright and polished, and tools were found once a year. Silver were so brilliant, until I can see my reflection is reflected in the opposite hands. Kitchen waiting Abishkottim, nuts and cakes, chocolates and kisses. On the table was lying West made my hands, which was finally out of the bag, my mother's finger was telling me where we stand. I was shaking with excitement.

Somewhere along the way, magic Abdalil order was magical. Staying up late, eat and great, everybody look at me when I sing "What has changed." Finally my many questions did not bother anyone. No one shushed me or whispered to me "Later!" Finally each question was important, and well-worded response. I had a silver cup, like father, like Grandpa. I dipped his little finger in the grape juice ten times and nobody stopped me! Even Achsnspach me as I lay on my pillow, it did not bother no one in particular.

My father looked regal in his white coat and long term - his Kittel. "Ha Lachma Enya - This is the bread of poverty", he stressed, and I felt a chill passes incorrect. Some fathers, for several years, said these words? Some children were just like me, their eyes wide in wonder, listening? Story! There were heroes and villains, kings and slaves. My imagination was crowded with all this magic.

Bitter herbs on my matzo was sharp and bitter. I knew he would be like this, because I was standing beside my father when he scratched it a cheese grater into a bowl. He put goggles on the eyes, and yet tears flowed down his face. But at the Seder is always gave me a double dose charoset sweet for bitter herbs nuts, and winked at me passing it to me.

Then we'd eat chicken soup cooked rib meat pies. I barely was able to swallow, with waiting Afikoman Bag. What fun! What a tremendous power in the hands of eight year old! Ask all I want, what I want! Sometimes I was so excited I could not think of any application. And besides, what more could you ask for at this moment of the night?

But the best part was to invite the prophet Elijah. I take a deep breath and opens the door wide. The night outside was black as coal and still. But I thought I felt a whiff Achsharohu entered. "Welcome!" We read together and saw how bright wine cup.

At this point my eyes would close, I lean heavily on the mother's shoulder. "Next year in Jerusalem!" We sang - now! Now! Now! "Pounded Abachputino on the table, with such determination that I knew that Christ must be heard and imports. Tonight!

Some nights I was glad to be Jewish settlement! Know that this story happened to me. Frogs and lice and darkness and wrath fell on my head the name Egyptian, just so I could sit here tonight, my prostate velvet dress, ask questions and hear the answers. Just so I could hear how bad the good punished survived and lived to tell the story to future generations, and wait for Christ deliver us again.

But this morning was coming, and Christ did not. Years passed, and he has not yet come. I became preoccupied with the drudgery of moving the refrigerator, scrubbing coating oven shelves. When I stopped to wait? When I stopped wanting? Somewhere along the way, I forgot the point. I lost the magic.

I forgot that we can return great, if only we believe that God Lcidnusachahti What does it feel to know we were elected, we are a small deal Shah - to choose to be in New expensive. To know when we would walk after envoy left the only home we have known for a promise of something better. Egypt Discounts Jewish - Dell, enslaved, beaten - he believed he could still be big, Sachshalokym side he can come back and rise.

In the drudgery of our lives today, in the chaos and confusion, I forgot that we can return great, if only we believe that God is on our side. I forgot that we were chosen, and that we are still special. I forgot.

Now I look at my son's soft eyes and everything comes back. Passover main thing is not to clean the oven, but to tell the story. This miracle and magic. So I decided that this year, I stop to sigh. I'll get to the table, eyes wide as ever, and listen to the story is renewed every year by our children and their belief the answers and questions.

This year I put the magic.

 

כשמגיע האביב, אני מתחילה להזעיף פנים לעבר חלקם הפנימי של הארונות והמרצפות שמתחת למיטות. "עוד מעט פסח", אני ממלמלת לעצמי ונאנחת.
"עוד מעט פסח", אני חוזרת, "ומחכה לי יותר עבודה ממה שאדם אחד מסוגל לעשות..." ואז אני שוב נאנחת, בדרמטיות.
בכלל לא שמתי לב שהבן שלי מקשיב, עד ששמעתי אותו אומר, "טוב, לפחות אנחנו כבר לא במצרים. נכון, אמא?"
הסתכלתי עליו לרגע, בּוֹשָה במה שהוא שמע. פסח עוד מעט מגיע ואני פספסתי לגמרי את הנקודה.
כשאני הייתי בגילו, לפני שהבנתי בניקיונות ובישולים וקניות, פסח היה זמן נפלא. הבית היה מבריק ומצוחצח, וכלים של פעם בשנה היו מוצאים. כלי הכסף היו כל כך מבריקים, עד שהייתי יכולה לראות את בבואתי משתקפת הפוכה בכפות. במטבח המתינו בישקוטים, ועוגות אגוזים, ושוקולדים ונשיקות. על השולחן הייתה מונחת הגדה מעשה ידיי, שזכתה סוף סוף לצאת מהשקית, ואצבעה של אמי הייתה מורה לי איפה אנחנו עומדים. רעדתי מרוב התרגשות.
איפשהו בדרך, הקסם אבדליל הסדר היה קסום. להישאר ערים עד מאוחר, לאכול עם הגדולים, כולם מביטים בי כשאני שרה "מה נשתנה". סוף סוף השאלות הרבות שלי לא הפריעו לאיש. אף אחד לא היסה אותי או לחש לי "אחר כך!" סוף סוף כל שאלה הייתה חשובה, וכל תשובה מנוסחת היטב. שתיתי מגביע כסף, כמו אבא, כמו סבא. טבלתי את הזרת בתוך מיץ הענבים עשר פעמים ואף אחד לא עצר אותי! אפילו כשנשפך לי בזמן ששכבתי על הכרית שלי, זה לא הטריד אף אחד במיוחד.
אבא שלי נראה מלכותי בחלוקו הלבן והארוך – הקיטל שלו. "הא לחמא עניא – זהו לחם העוני", הוא הטעים, ואני הרגשתי צמרמורת חולפת בגוי. כמה אבות, במשך כמה שנים, אמרו את המילים הללו? כמה ילדים ישבו בדיוק כמוני, כשעיניהם פעורות בפליאה, והקשיבו? והסיפור! היו בו גיבורים ורשעים, מלכים ועבדים. הדמיון שלי המה מכל הקסם הזה.
המרור על המצה שלי היה חריף ומריר. ידעתי שהוא יהיה כזה, בגלל שעמדתי ליד אבי כאשר הוא גרד אותו בפומפייה לתוך קערה. הוא שם משקפי מגן על העיניים, ובכל זאת דמעות זרמו על פניו. אבל בליל הסדר הוא תמיד נתן לי מנה כפולה מחרוסת האגוזים המתוקה בשביל המרור, וקרץ לי כשהעביר אותה אליי.
אחר כך היינו אוכלים מרק עוף ובשר צלע מבושל ופשטידות. ואני בקושי הייתי מצליחה לבלוע, מרוב שחיכיתי לאפיקומן. איזה כיף! איזו עוצמה אדירה בידיה של ילדה בת שמונה! לבקש כל מה שאני רוצה, מה שאני רוצה! לפעמים הייתי כל כך מרוגשת שלא יכולתי לחשוב על שום בקשה. וחוץ מזה, מה עוד אפשר לבקש ברגע זה של הלילה?
אבל החלק הכי טוב היה להזמין את אליהו הנביא. הייתי נושמת עמוק ופותחת את הדלת לרווחה. הלילה בחוץ היה שחור כפחם ודומם. אבל אני חשבתי שאני מרגישה משב קל כשרוחו נכנסה. "ברוך הבא!" קראנו יחד וראינו כיצד היין בוהק בגביעו.
בשלב זה היו עיני נעצמות, כשאני נשענת בכבדות על כתפה של אמא. "לשנה הבאה בירושלים!" שרנו – עכשיו! עכשיו! עכשיו!" חבטנו בכפותינו על השולחן, בכזאת החלטיות שידעתי שהמשיח ודאי ישמע ויבוא. הלילה!
כמה שמחתי להיות יהודיה בלילות הסדר! לדעת שהסיפור הזה קרה לי. הצפרדעים והכינים והחושך וחרון השם שנפל על ראשי המצריים, רק כדי שאני אוכל לשבת כאן הלילה, בשמלת הקטיפה הערמונית שלי, לשאול שאלות ולשמוע את התשובות. רק כדי שאוכל לשמוע איך הרעים נענשו והטובים ניצלו ונשארו בחיים כדי לספר את הסיפור לדורות הבאים, ולחכות למשיח שיגאל אותנו שוב.
אבל הבוקר היה מגיע, והמשיח לא. שנים חלפו, והוא עדיין לא בא. ואני נהייתי עסוקה בעבודת הפרך של הזזת המקרר, ציפוי המדפים וקרצוף תנור האפייה. מתי הפסקתי לחכות? מתי הפסקתי לרצות? איפשהו בדרך, שכחתי את הנקודה. איבדתי את הקסם.
שכחתי שגם אנחנו יכולים לחזור ולהתעלות, אם רק נאמין שאלוקים לצידנושכחתי מה ההרגשה לדעת שנבחרנו, שאנחנו עם קטן ומתמודד שהא-ל בחר להיות בניו היקרים. לדעת שצעדנו בעקבות שליחו ועזבנו את הבית היחיד שהכרנו תמורת הבטחה למשהו טוב יותר. היהודי הנחות במצרים - דל, משועבד, מוכה - האמין בכל זאת שהוא יכול להיות גדול, שכשאלוקים לצידו הוא יכול לחזור ולהתעלות.
בתוך עבודת הפרך של חיינו היום, בתוך הכאוס והמבוכה, שכחתי שגם אנחנו יכולים לחזור ולהתעלות, אם רק נאמין שאלוקים לצידנו. שכחתי שגם אנחנו נבחרנו, ושאנחנו עדיין מיוחדים. שכחתי.
עכשיו אני מביטה בעיניו הרכות של בני והכל חוזר. העיקר בפסח הוא לא לנקות את התנור, אלא לספר את הסיפור. זה הנס והקסם. אז החלטתי שהשנה, אני מפסיקה להיאנח. אני אגיע לשולחן בעיניים פעורות כמו פעם, ואקשיב לסיפור 

מתחדש בכל שנה ושנה על ידי ילדינו ושאלותיהם ואמונתם בתשובות.השנה אני מחזירה את הקסם.

כל  הזכויות שמורות לצליל